אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד (המאות ה⁻3–5 לספירה) בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם מתועדות במדרשי אגדה אמוראים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים. מתוך ויקיפדיה

אמוראים (ביחיד אמורא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד הבבלי (המאות ה⁻2–5 לספירה) בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם מתועדות במדרשי אגדה אמוראים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסתמאים ואחריהם הסבוראים. אלה ערכו את התלמוד עריכות אחרונות וסופיות. מתוך ויקיפדיה

אחד מחכמי התלמוד שפעלו בתקופה שלאחר חתימת המשנה. "רב ושמואל נמנים עם האמוראים הבולטים בבבל." "האמורא פירש את דברי התנאים בסוגיה התלמודית." "בישיבה עסקו בלימוד דברי אמוראים שונים."

אמור לבן, אמור שלום, אמורא, אמוראי ארץ ישראל, אמוראי בבל, אמורדאד, אמורו, אמורזט, אמורטייזד, אמורים