סָבוֹרָאִים (בעלי סברא) – ובספרות התורנית רבנן סבוראי – הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה⁻5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה⁻6 או אמצע המאה ה⁻7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר. מתוך ויקיפדיה

קטגוריה:שמות משפחה עבריים מתוך ויקיפדיה

חכם מן הסבוראים, קבוצת חכמים בבליים שפעלה אחרי תקופת האמוראים ולפני תקופת הגאונים ועסקה בעריכה, בהבהרה ובהשלמה של התלמוד הבבלי. "במאמר נטען שהקטע הזה נוסף בידי סבוראי מאוחר." "חוקרי התלמוד מבחינים לעיתים בין שכבה אמוראית לבין תוספות סבוראיות." "הדיון בשאלת זמנם של כל חכם סבוראי נשען על מקורות מועטים."