מפאת הקושי בקריאת כתיב חסר⁻ניקוד, התפתח בימי הביניים כתיב חלופי שבו נוספו למילה האותיות ו' ו⁻י' לציון התנועות השונות. לכתיב זה, שהיה נפוץ מאוד בספרות התורנית, לא היו כללים אחידים, והוא השתנה מספר לספר וממהדורה למהדורה. ועד הלשון העברית היה הראשון שניסח את כללי הכתיב חסר הניקוד. כללים אלו אומצו מאוחר יותר על ידי האקדמיה ללשון העברית, שהמשיכה לשכללם, והתקבלו ברובם על ידי הציבור, בעיקר בכתיבה רשמית. מתוך ויקיפדיה

כתיב מלא (נקרא גם כתיב חסר ניקוד) הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באימות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור ) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית ברוב המקרים. מתוך ויקיפדיה