בני דת משה או בני דת ישראל (בצרפתית: Français de confession mosaïque, "צרפתים בני דת משה", Israélites; בגרמנית: Deutschen mosaischen Konfession, "גרמנים בני דת משה", Israeliten; בהונגרית: Mózes⁻hitű magyarok, "הונגרים בני דת משה", Izraeliták) היה מונח נפוץ להגדרה חיצונית והגדרה עצמית של היהודים, שאומץ במרכז ובמערב אירופה בימי האמנציפציה במאה ה⁻19. הכינוי שיקף את הנחות היסוד של האמנציפציה והשקפת העולם הליברלית לגבי מקומם של היהודים בחברה האירופאית המודרנית. הוא נועד להדגיש את היותם אזרחים בני הלאום המקומי, שכל נבדלותם התמצתה בהשתייכותם הדתית, במובן הצר של המונח. המושג, כמו גם האידאולוגיה שמאחוריו, זכו לפופולריות בעיקר במדינות⁻הלאום בעלות השאיפה להומוגניות שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה, צרפת, גרמניה והונגריה. מתוך ויקיפדיה