התלמוד הבבלי, ספר היסוד של הספרות הרבנית, הודפס במהדורות רבות למן שלהי המאה ה⁻15, זמן לא רב לאחר תחילת מהפכת הדפוס, ועד ימינו. מתוך ויקיפדיה

תַּלְמוּד בַּבְלִי נקרא גם גְּמַרַא, ובפי פרשני התלמוד יַם הַתַּלְמוּד, וכן שַּׁ"סּ, בַּבְלִי, הַבַּבְלִּי, תַּלְמוּדַא דְבַּבְלַאֵי, או תַּלְמוּדַה שֶׁל בַּבֶל הוא חיבור ייחודי המפרט את הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה⁻3 ועד לסוף המאה ה⁻5, שהתגוררו בבבל ובארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, בפרט על המשנה ועל הברייתות. מתוך ויקיפדיה

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה⁻11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה⁻12 למאה ה⁻14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום. מתוך ויקיפדיה

פרשנות המשנה, פרשנות העולמות המרובים, פרשנות הפשט המקראית, פרשנות הפשט למקרא, פרשנות התלמוד, פרשנות חוזה, פרשנות חזותית לפינוקיו, פרשנות לקלאסיקה של הנהרות, פרשנות פנים מקראית, פרשנות פנים⁻מקראית