ההסכם האנגלו⁻איראני (באנגלית: Anglo⁻Persian Agreement, בפרסית: قرارداد ۱۹۱۹) נחתם ב⁻9 באוגוסט 1919 על ידי נציגיהן של ממשלות בריטניה ואיראן. יוזם ההסכם היה שר החוץ הבריטי, הלורד קרזון, ומטרתו הייתה לבסס את ההשפעה הבריטית באיראן. בסופו של דבר נחל ההסכם כישלון חרוץ, בעיקר עקב התחלפות הממשל האיראני והאהדה הפוחתת של דעת הקהל האיראנית כלפי בריטניה. מתוך ויקיפדיה

האמנה האנגלו⁻אירית או בשמה המלא, סעיפי הסכמה לאמנה בין בריטניה הגדולה ואירלנד היא אמנה שנחתמה בתחילת המאה העשרים בין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד בראשות ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' ומנהיגי מאבק העצמאות האירי בראשות ארתור גריפית ומייקל קולינס והביאה לידי סיום את מלחמת העצמאות האירית. האמנה עסקה בכינונה של מדינת אירלנד החופשית בתוך שנה כמדינת דומיניון בעלת שלטון עצמי כחלק מחבר העמים הבריטי. ההסכם גם איפשר לצפון אירלנד לא להיכלל ב"מדינת אירלנד החופשית" החדשה, אפשרות שהאזור ניצל. מתוך ויקיפדיה

ההסדר, ההסטוריה הכללית של הפירטים, ההסטוריה של חוזק החומרים (ספר), ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, ההסכם האנגלו איראני, ההסכם האנגלו⁻איראני, ההסכם האנגלו⁻אירני, ההסכם האנגלו⁻אתיופי (1897), ההסכם האנגלו⁻אתיופי (1942), ההסכם האנגלו⁻מצרי (1936)