העברית בתקופת בית שני היא שלב בלשון העברית הנמצא מבחינה כרונולוגית בתווך בין העברית המקראית לבין לשון חז"ל. לעברית מתקופה זו קווי לשון המאפיינים אותה במובהק ומבדילים אותה מתקופות העברית שלפניה ואחריה. עם זאת, יש מחלוקת בקרב החוקרים האם היה דיבור של ממש בניב זה, או שהוא משקף שפה ספרותית⁻מלאכותית ששימשה רק לכתיבה. חלק מן הקושי בחקר העברית בתקופה זו נובע מכך שטקסטים מתקופת בית שני מועטים יחסית. למעשה קיימות שתי קבוצות עיקריות של חיבורים, שהם כמעט הטקסטים היחידים שנותרו בעברית מאותה תקופה: מתוך ויקיפדיה

העיר ירושלים בתקופת בית ראשון המקבילה לתקופה הארכאולוגית תקופת הברזל השנייה (המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה), והייתה, על פי התנ"ך, בירתה של ממלכת יהודה. מתוך ויקיפדיה

ירושלים בתקופת בית שני (538 לפנה"ס–70 לספירה) הייתה עיר הבירה של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה, דוגמת פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים היהודיתעצמאית, ופרובינקיית יהודה הרומית. במשך רוב התקופה הזו של כשש מאות שנים, עמד בית המקדש השני על תילו על הר המוריה כמבנה המרכזי של העיר, בשמשו כמרכז דתי, פולחני ורוחני לעם היהודי. מתוך ויקיפדיה

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם (רמב"ם, משנה תורה סנהדרין א, ג). מתוך ויקיפדיה

העברים, העברים הצעירים, העברית (כתב עת), העברית (להקה), העברית בת ימינו, העברית החדשה, העברית המקראית, העברית המקראית המאוחרת, העברית המשנאית, העברית של המשנה