העלייה ממרוקו התקיימה כל הדורות. יהודי מרוקו היוו חלק משמעותי בהתחדשות היישוב היהודי במאה ה⁻19 בערים רבות, וביניהן: יפו, חיפה, טבריה, ירושלים וערים נוספות ברחבי הארץ. מתוך ויקיפדיה

העלייה ממרוקו החלה באמצע המאה ה⁻20. אחרי שואת אירופה הופנו הזרקורים אל היהדות הצפון אפריקאית ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין קהילות יהדות צפון אפריקה. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית. המצב החריף אף יותר מאז 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. קנאים לאומניים רצחו ופצעו יהודים בערים שונות במרוקו, כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל. הפרעות הגבירו את קצב העלייה, ובין השנים 1948–1951 עלו לישראל כ⁻28,000 יהודים. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, קיבלו היהודים זכויות מלאות באופן הצהרתי, אך נותר חשש לגבי עתידם. בעקבות לחצי הליגה הערבית מאותה שנה נאסרה עזיבתם, אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בלתי חוקית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו דרך המדינות צרפת וספרד. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים, חלקם לאירופה ולמדינות צפון אמריקה, ורובם עלו למדינת ישראל. מתוך ויקיפדיה

העליה השלישית, העליה השניה, העליה השנייה, העליה לביריה, העליה לרגל הראשונה (אסלאם), העליה מרומניה, העליונים, העליונים - בתוככי בית המשפט העליון, העליונים, בתוככי בית⁻המשפט העליון, העלייה אל ההר