המונח נקוד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, בקרב מדקדקים נוצרים סורים, ואומץ מאוחר יותר בידי בעלי המסורה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, כגון המקרא – שעד אז הועברה בעל פה – לא תשתמר אם לא תקובע בכתב. מתוך ויקיפדיה

תַשְׁכִּיל (בערבית: تشكيل; מילולית: ניקוד) הוא מערכת הניקוד הערבית. כמו האלפבית העברי, גם זה הערבי הוא אבג'ד, ונדרשת עבורו מערכת סימני הבחן לציון התנועות הנלוות לעיצורים, ועוד מספר הבחנות פונמיות שאינן מיוצגות על ידי האותיות הערביות. מתוך ויקיפדיה

הוספת נקודות

הוספה לכתב סימני תנועה והגייה

נתינת ציון במספר, בעיקר בתחרויות

ניקו קובאץ', ניקו קראנצ'ר, ניקו רוזברג, ניקו שולץ, ניקוג'גה, ניקוד (ערבית), ניקוד ארץ ישראלי, ניקוד ארץ⁻ישראלי, ניקוד ארץ⁻ישראלי, ניקוד ארץ⁻ישראלי⁻טברני