חיפה עברה שינויים רבים במהלך ארבע מאות שנות התקופה העות'מאנית (1516⁻1918). במאתיים וחמישים השנים הראשונות של התקופה הייתה חיפה עיירת נמל קטנה ששכנה מימי קדם מהאזור שמדרום למקום בו ניצב כיום בית החולים רמב"ם (בליטת ראס אל⁻כרום), החוף השקט וחלק משכונת בת גלים ("חיפה אל עתיקה") ועד שכונת תחנת הכרמל. היא ידעה עליות ומורדות, אך נותרה קטנה בהיקפה ודלה באוכלוסייתה. באמצע המאה ה⁻18 החליט השליט המקומי בצפון ארץ ישראל, ד'אהר אל⁻עומר, להעביר את מיקומה של חיפה לאזור כיכר פריז של ימינו, ואותה "חיפה החדשה" מהווה את גרעין העיר של ימינו. העיר זכתה לפיתוח משמעותי במאה ה⁻19 עם ירידת חשיבותה של עכו וקביעתה של חיפה כמרכז התיישבות של קבוצות נוצריות שונות (הכרמליתים והטמפלרים) ומרכז לקשרים עם מדינות אירופה. היישוב היהודי החל לצמוח בסוף התקופה ונוסד בית הספר הריאלי והקמת הטכניון החלה. העות'מאנים הפכו את חיפה לתחנת הקצה של שלוחת רכבת העמק של מסילת הברזל החיג'אזית ב⁻1905. מתוך ויקיפדיה

שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך, בהפסקות קצרות, 400 שנה - החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917. מתוך ויקיפדיה

המערכת החברתית והפוליטית אשר התקיימה בין השנים 1516–1832 הייתה אותה המערכת שהוקמה כבר בתחילת שלטונם של העות'מאנים בהר הלבנון (למעשה המערכת בקוויה הכלליים התבססה כבר בימי הגעת הדרוזים והמרונים להר הלבנון, ונשארה כשהייתה על פי המדיניות העות'מאנית: "מה שהיה הוא שיהיה"). מערכת שלטונית זו החזיקה מעמד עד לתקופת שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832–1840). מתוך ויקיפדיה

ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים בתקופה הביזנטית, ירושלים בתקופה המוסלמית, ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת, ירושלים בתקופה הממלוכית, ירושלים בתקופה העותומאנית, ירושלים בתקופה העותומנית, ירושלים בתקופה הערבית, ירושלים בתקופה הערבית הקדומה, ירושלים בתקופה הצלבנית