ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר בשם אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה בליטא במאה ה⁻19, והעמידה תלמידים למאות ולאלפים; ממנה יצאו גדולי תורה והוראה, שהשפעתם התרחבה והתפשטה בקהילות ישראל. הישיבה שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה, והייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתיתלוי בקהילה המקומית. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, ב⁻תקס"ג (1803) בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), הגיעה לרום תעודתה ולשיא הצלחתה בתקופת הנצי"ב אזי נהרו אליה תלמידים מרחבי העולם, והתקיימה עד תרנ"ב (1892). בשנת תרנ"ה (1895) נפתחה הישיבה מחדש על ידי הרב רפאל שפירא, והתקיימה כישיבה, שכבר אינה ישיבה מרכזית, עד כיבוש וילנה במלחמת העולם השנייה. ישיבת וולוז'ין לדורותיה חינכה דורות בישראל לתורה ולחכמה ולכל היקר והקדוש באומה. מתוך ויקיפדיה

ישיבת הרעיון היהודי בירושלים, ישיבת השומרון, ישיבת השרון, ישיבת התפוצות, ישיבת וואלוז'ין, ישיבת ויז'ניץ ברכפלד, ישיבת ז"ץ, ישיבת זובחי צדק, ישיבת זכרון מיכאל, ישיבת זכרון משה - סאות' פולסברג