כינוי גנאי לאדם הנודף ריח רע; מסריח. "בחדר ההלבשה כינו אותו סרחן בגלל ריח הזיעה החריף." "הילדים התרחקו מן הסרחן שישב לידם באוטובוס." "אין זה ראוי לכנות אדם סרחן בשל ריח גופו."

אדם שסרח; חוטא או מי שסטה מדרך הישר. "בספרות המוסר מתואר הסרחן כמי שנטש את דרך המצוות." "הדרשן הזהיר מפני דרכו של הסרחן שאינו שב ממעשיו." "בקהילה ראו בו סרחן לאחר שפעל בניגוד לנורמות המקובלות."

סטה מדרך הישר; הושחת; התקלקל

בתנ"ך, שֶׂרַח בת אשר (לעיתים נכתב שמה סרח) היא בתו של אשר ונכדתו של יעקב, שבעקבות אזכורה הקצר בספר בראשית ובספר במדבר זכתה למדרשים אחדים בספרות חז"ל. במקורות התנאיים דמותה נקשרת לסיפור יציאת מצרים. יש מסורות הגורסות ששרח היא אחת מהמעטים שנכנסו בחייהם לגן עדן. מתוך ויקיפדיה

סרז'יניו, סרז'יפה, סרזיים, סרזם, סרזנה, סרח בת אשר, סרח עור, סרחיו אגוארו, סרחיו אסנחו, סרחיו באטיסטה

שארית או חלק עודף הנשארים מדבר מה; שובל. "סֶרַח הבד השתלשל מעבר לשפת השולחן." "הוא גזר את סֶרַח החוט שבצבץ מן התפר." "מאחוריה נגרר סֶרַח שמלתה על הרצפה."