שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה נרטיבית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל⁻פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית. "עלילות גילגמש" הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות לשירה אפית הן ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מאת הומרוס, וה"איניאיס" מאת ורגיליוס (שחיבר את יצירתו בעקבות הומרוס כמתחרה ולא כמחקה), הנחשבים לפסגת השירה הקלאסית (היוונית והרומאית). בימי הביניים חוברו האפוסים "ביאוולף" האנגלי, "שיר אודות סיד שלי" הספרדי, "שירת רולאן" הצרפתי, ו⁻"שירת הניבלוגים" הגרמני, יצירות מרכזיות בספרות האירופאית עד לרנסאנס. בתקופת הרנסאנס חוברו אפוסים שצירפו את המסורת הקלאסית ומסורת הרומנסה, ביניהם "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, "ירושלים המשוחררת" מאת טאסו, "הלוזיאדות" מאת קמואש, ו⁻"מלכת הפיות" מאת אדמונד ספנסר, שהיו נכסי צאן וברזל של הספרות האירופאית עד לאמצע המאה ה⁻19. במאה ה⁻17 חובר האפוס הדתי הנשגב "גן העדן האבוד" מאת המשורר האנגלי ג'ון מילטון, שנחשב למיצוי הז'אנר ולפסגתו. סוגת האפוס נחשבה במערב, הן על ידי גדולי המשוררים והן על ידי מבקרים, לסוגת השירה הנעלה ביותר, ולמסורת המעבירה מוסר נעלה. מהמאה ה⁻18 ואילך, עם מהפיכת הנאורות, ככל שאנשים התרחקו ממסורתם, כן חוברו פחות אפוסים חדשים, והשפעתם הלכה ופחתה. מתוך ויקיפדיה

מיקוד, חידוד, איזון נפשי

כיוון באופן מדויק

שיר המגולל סיפור על גיבורי אומה, ועל הרפתקאותיהם ומעשי גבורתם

יצירה ספרותית ארוכה המגוללת סיפורי גבורה והרפתקאות או תכונות אחרות של האפוס

חסר ערך

אפונסו פנה, אפונסו, דוכס פורטו, אפונסו, נסיך ביירה, אפונסו, נסיך פורטוגל, אפונת גינה, אפוס גלגמש, אפוס הניבלונגים, אפוס לאומי, אפוסטולו זנו, אפוסטולוס ואליוס