מקוואות לצורך טבילה רווחו באירופה בימי הביניים. מחקר פליוגרפי וארכאולוגי מצא שרידי מקוואות באירופה מימי הביניים המעידים על רציפות בשמירת נוהגי הטהרה של עם ישראל במשך השנים. בשונה ממרבית המקוואות בימינו, אשר מקור מימיהם במי גשמים, מקוואות הטהרה באירופה בימי הביניים קיבלו את מימיהם ממי מעיין או מי תהום. לפיכך כדי לטבול במקווה היה צורך לרדת מתחת לאדמה עד אשר מגיעים למים. עובדה זו גרמה לכך שגם בעת פוגרומים נשתמרו חלק ממבני המקווה והם נשמרו עד ימינו. מבני המקווה העתיקים ביותר באירופה הם מהמאות העשירית והאחת⁻עשרה בוורמייזא ובשפיירא שבגרמניה. צורתו של המקווה הייתה מרובעת, ובכך נבדל משאר הבארות שצורתן הייתה עגולה. שמו של המקווה בגרמנית של ימי הביניים ⁻"Juden putz in katlen Bron" ו"Puteus" במקורות לטיניים (תרגום כמעט מדויק ל"מקווה מים") - מעידים גם הם על ההבדלה שנעשתה בין בתי המרחץ ששימשו לשמירת היגיינה לבין המקוואות שנועדו לטהרה. מתוך ויקיפדיה

בימי הביניים, האישה נחשבה כנחותה ביחס לגבר. בתקופה זו הכתיבו את התודעה הכנסייה, שראתה באישה את התגלמות הגשמיות ושכבת האצולה, שראתה באשה נספח לנחלה. נשים ניהלו את משק הבית וסייעו בעבודת הגבר, אך לא נטלו כלל חלק בתפקידי הנהגה ושלטון חוץ מבמקרים יוצאי דופן. מתוך ויקיפדיה

מקודשת, מקוה, מקוה טהרה, מקוה ישראל, מקוואות, מקווארי, מקווה, מקווה (מחזה), מקווה האר"י, מקווה טהרה