לא נכתב, בדיבור, הועבר מדור לדור שלא בכתב

ההיסטוריה שבעל⁻פה (באנגלית: Oral History, ואף לעיתים בעברית: היסטוריה אוראלית) היא שיטה של מחקר היסטורי, המבוסס על איסוף מידע מפי עדים. מידע המועבר בדרך כלל מדור לדור בעל פה וללא תיעוד כתוב. מתוך ויקיפדיה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל⁻פֶּה (בראשי תיבות: תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל⁻פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית. מתוך ויקיפדיה

מסורת שבעל פה או ידע בעל פה היא צורת תקשורת אנושית שבה ידע, אמנות, רעיונות וחומר תרבותי מתקבלים, נשמרים ומועברים בעל פה מדור לדור. העברת המסורת מתבצעת באמצעות דיבור או שיר ועשויה לכלול סיפורי פולקלור, בלדות, מזמורים, פרוזה או פיוטים. משום שכותבי הסיפורים או השירים אינם ידועים, הם מכונים ״עממי״. דרך זו מאפשרת לחברה להעביר את ההיסטוריה שבעל⁻פה, הספרות שבעל⁻פה, המשפט שבעל⁻פה וידע אחר לאורך דורות, לא בדרך כתובה, או במקביל לכתוב. דתות כגון יהדות, בודהיזם, הינדואיזם וג'ייניזם השתמשו במסורת שבעל⁻פה, במקביל לכתב, כדי להעביר כתבי קודש, ידע כללי, מזמורים ומיתולוגיות מדור לדור. מתוך ויקיפדיה

התורה האטומית, התורה האלקטרומגנטית, התורה הקינטית של הגזים, התורה השומרונית, התורה והמלאכה, התורכי, התורכים הצעירים, התורן, התותחנים, התזה של פירן