כינוי לשפה העברית

ביהדות, לשון הקודש היא שפה קדושה וכינוי לשפה העברית, שבה נכתבו כתבי הקודש, וששימשה (לאחר הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה מדוברת במאה השנייה לספירה), בזמן תקופת הביניים של העברית, לצורכי ענייני הדת, הליטורגיה וההלכה - בניגוד ללשון החול ששימשה לצורכי יום⁻יום, כגון יידיש. בקרב יהדות אשכנז, כולל בדברי האחרונים, מלבד העברית כונתה גם הארמית "לשון הקודש", לשון הקודש שונה מן העברית המודרנית באוצר המילים, צורת ניסוח, התחביר, כללי הדקדוק, הפיסוק, וההגיה. ללשון הקודש עצמה היו כמה וכמה הגיות שונות. כיום משתמשים בלשון הקודש בעיקר יהודים דתיים, חרדים, ובעיקר חסידים, כאשר אצל האחרונים לשון הקודש משמשת פעמים גם לדיבור על נושאים שאינם קודש או לניסוח מודעות, יומנים, וספרים שאינם קודש. מתוך ויקיפדיה

שפת הסימנים הישראלית, שפת הסימנים של יהודי אלג'יריה, שפת הסימנים של ניקרגואה, שפת הסימנים של שבט א⁻סייד, שפת הפרחים, שפת זולו, שפת חז"ל, שפת יהודי ההרים, שפת לינקוס, שפת מדינה