התקופה הרומית בארץ ישראל החלה ב⁻63 לפנה"ס (ג' תרצ"ז) עם פלישת הצבא הרומי לארץ בפיקודו של פומפיוס; תקופה זו נמשכה עד 324 לסה"נ, שנה שמקובל לראותה כתחילת השליטה של האימפריה הביזנטית בא"י (תקופה זו אף מכונה תקופת הַמִּשְׁנָה, שכן במהלכה, מסוף המאה ה⁻1 ועד תחילת המאה ה⁻3, גיבשו התַּנָּאִים את המִּשְׁנָה). החל מימיו של הקיסר אדריאנוס, כונתה ארץ ישראל בשם "פלשתינה" (מן השורש המקראי פ.ל.ש.), שנזכר כבר באמצע המאה ה⁻5 לפנה"ס בחיבורו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס{{הערה|שם=כתבי הירודוטוס|כתבי הירודוטוס, מתֻרגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת דר' אלכסנדר שור, ירושלים תרצ"ה: מתוך ויקיפדיה

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם (רמב"ם, משנה תורה סנהדרין א, ג). מתוך ויקיפדיה

תקופת המייג'י, תקופת המנדט, תקופת המעבר ביוון, תקופת המצביאים, תקופת המרדפים, תקופת הנאורות, תקופת הנאנבאן, תקופת הנחושת, תקופת הסבוראים, תקופת הסנגוקו