הצאבאים (בערבית: الصابئة או الصابئون; תעתיק מדויק: אלצאבאה או אלצאבאון, בהתאמה) היו קבוצה דתית בממלכת שבא המוזכרת שלוש פעמים בקוראן כאהל אל⁻כתאב, כלומר, בעלי ספר שמיימי. בחדית' הם מוזכרים בפשטות בתור עם שהתאסלם. העניין בזהות ובהיסטוריה של קבוצה זו גדל לאורך השנים, הן באסלאם והן מחוצה לו. דיונים ומחקרים אודות הצאבאים החלו להופיע בספרות אסלאמית מאוחרת. חוקרים שונים זיהו את הצאבאים עם המנדעים, עם המאניכאים או עם קבוצה אחרת שהתגוררה בחרן. הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר רבות את כת ה"צאבה" (או הצאביה), עדה שחיה באזור המזרח התיכון במשך מאות שנים, טרם עליית האסלאם. מתוך ויקיפדיה

צא ! צא ! אקמן, צא וראה, צא! צא! אקמן, צא"פ, צאא'ב עריקאת, צאבה, צאגה אמלאק, צאגה אמלק, צאדים, צאדק הדאיאת