במשפט העברי, שטר חוב הוא מסמך התחייבות עליו חותם אדם הלווה כסף מחברו, ומשמש כראייה לחבותו של הלווה. הרמב"ם פוסק שאסור להלוות בלא עדים, ומי שמלווה כסף לחברו בשטר, הרי זה משובח. דין זה אמור לא רק באדם החשוד על הגזל, אלא גם באדם נאמן. בתלמוד מסופר על אמורא שלא הסכים להלוות לאמורא אחר ללא שטר, מחשש שמא ישכח את ההלוואה על ידי טרדתו המרובה ועיסוקו העצום בלימוד התורה, וכאשר יבוא לתבוע את ההלוואה, הוא יוציא שם רע על עצמו, שכן הבריות יאמרו עליו שהוא תובע את החכם לחינם, ולא היו דברים מעולם. מתוך ויקיפדיה

שטר חוב הוא שטר המהווה הבטחה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם לחברו, חתומה בידי עושה השטר, בה הוא מתחייב לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, עם דרישה, או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה, סכום מסוים בכסף. בניגוד לשטר חליפין, שטר חוב אינו פקודה מאת אדם א' (המושך) לאדם ג' (הנמשך) הדורשת מהנמשך לשלם סכום כסף לאדם ב' (האוחז). במקום זאת, לשטר חוב יש שני צדדים: אדם א' (העושה, שהוא החייב) ואדם ב' (האוחז, שהוא הנושה). על אלו יכולים להתווסף צדדים נוספים, כגון ערב. מתוך ויקיפדיה

שטר אדרכתא, שטר אירוסין, שטר בן מיליון, שטר הון, שטר ושוברו בצידו, שטר חוב (הלכה), שטר טאבו, שטר כסף, שטר כתובה, שטר מחילה