שיר הפרטיזנים (ביידיש: זאָג ניט קיין מאָל, נהגה: "זוֹג נִיט קֵיין מוֹל" (על פי מילותיו הראשונות); בתרגום לעברית: 'לעולם אל תאמר'), ידוע גם בשמות שיר הפרטיזנים היהודים או המנון הפרטיזנים היהודים ("פּאַרטיזאַנער ליד"), אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה ואנחנו כאן ("מיר זייַנען דאָ" ('אנחנו כאן')), הוא שיר יידי שכתב במאי 1943 הירש גליק (1922–1944), אסיר יהודי צעיר בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר התפשט בין קבוצות הפרטיזנים השונות והפך להמנון שביטא את ההתנגדות ההירואית לרדיפות הנאצים. מתוך ויקיפדיה

"שיר הפרטיזנים" (ביידיש: "זאג ניט קיין מאל", נהגה: "זוג ניט קיין מול" (על פי מילותיו הראשונות); בתרגום לעברית: "לעולם אל תאמר"), ידוע גם בשמות "שיר הפרטיזנים היהודים" או "המנון הפרטיזנים היהודים" ("פארטיזאנער ליד"), "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" ו"אנחנו כאן" ("מיר זיינען דא" ("אנחנו כאן")), הוא שיר יידי שכתב במאי 1943 הירש גליק (1922–1944), אסיר יהודי צעיר בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר התפשט בין קבוצות הפרטיזנים השונות והפך להמנון שביטא את ההתנגדות ההירואית לרדיפות הנאצים. כששרים את ההמנון בטקסים, מקובל לעמוד. מתוך ויקיפדיה

שיר העמק, שיר הפאנצר, שיר הפלאפל, שיר הפלמח, שיר הפרחה, שיר הפרטיזנים היהודיים, שיר הפרטיזנים היהודים, שיר הפריחה, שיר הפרייכה, שיר הפריכה