תקופת התחייה (1632–1769) החלה עם גירוש חילות האימפריה הפורטוגזית הקתולית מאתיופיה, בהוראת הקיסר פאסיל שעלה לשלטון בשנת 1632 ומיהר לשקם את כוחה של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית. הוא סיים את האינקוויזיציה האתיופית שהחל אביו בשנת 1624, סילק את הלוחמים היישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה, ואסר על כניסת אירופאים לקיסרותו. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת רנסאנס באירופה. הסובלנות הדתית שאפיינה את תקופה זו היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העלית המנהיגה את הקיסרות. מתוך ויקיפדיה

תקופת התחייה או דור התחייה הוא הכינוי לתקופה בת 60 השנים בספרות העברית – מתום תקופת ההשכלה עם "הסופות בנגב" ב⁻1881 ועד החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב⁻1947. מתוך ויקיפדיה

תקופת התחייה הוא כינוי לתקופה בת כשבעים שנה בספרות העברית - מראשית שנות השמונים של המאה ה⁻19 ועד להקמת מדינת ישראל. בלב תקופת התחייה עמדה התמורה המודרנית בחיי היהודים במזרח אירופה, לצד חיבת ציון והציונות, העליות לארץ ישראל ויישובה. תקופה זו נחשבת לאביב של הספרות העברית החדשה. מתוך ויקיפדיה

תקופת השופטים האתיופית, תקופת השיקום, תקופת השפל האתיופית, תקופת התגליות, תקופת התחיה, תקופת התחייה האתיופית, תקופת התלמוד, תקופת התנאים, תקופת חלף, תקופת חרושצ'וב בברית המועצות