לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית, שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה. מתוך ויקיפדיה

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית") היא הניב של השפה העברית כפי שדובר בסוף האלף השני לפני הספירה ולאורך האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית. מתוך ויקיפדיה

ראשיתה של הפילוסופיה האסלאמית בתנועת התרגומים שיזמה השושלת העבאסית. בגדאד, בירתה של השושלת, שימשה מקום מפלט נוח למלומדים פגאנים ומינים נוצריים שנמלטו מן המערב. באמצעות תרגומים מן היוונית לסורית ולערבית השתמרו כתביהם של גדולי ההוגים הפגאניים של העת העתיקה בנושאים מגוונים: אתיקה, כתבים פוליטיים, מחקרים מתחום פילוסופיית הטבע, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. בשילובן של חכמת הודיות ופרסיות פותחו מדעים אלה ושוכללו בארצות שתחת שלטון האסלאם. בין ההוגים הערבים הבולטים של תקופה זו ניתן למנות את אל⁻פאראבי, אבן סינא (בלטינית: Avicenna), אל⁻ע'זאלי ואבן רושד (בלטינית: Averroes). מתוך ויקיפדיה

הבעיות של ימי קדם, יוונית של ימי הביניים, לקסיקון של ימי הביניים, מוזיקה של ימי הביניים, עברית של ימי הביניים, תחילתם של ימי הביניים

העברית החדשה, העברית המקראית, העברית המקראית המאוחרת, העברית המשנאית, העברית של המשנה, העברית של חז"ל, העברת אוכלוסייה, העברת אוכלוסים, העברת אוכלוסין, העברת אותות